© 2018 ZIPORHAREFESH

יער

מיכל פיטובסקי

  • White Facebook Icon

הגוף של יער היה מדוייק. הוא היה נמוך, וגם די רזה, אבל החזה והזרועות שלו היו שריריים, ופלומה של בגרות צמחה בין פטמותיו ועל סנטרו. היו לו פני כלכלב נכונים לספק את בעליהם, בייחוד כשהתבונן באתי, מרוצה. אבל הוא ניסה והצליח רוב הזמן לעשות רושם רציני. הוא כבר היה סטודנט לקולנוע בסם שפיגל וקודם גר תקופה בלונדון ובניו יורק. היה בו מן תחכום של מי שמבוגר ממנה בשנתיים, ולכן, תמיד יהיה שני צעדים לפניה.
    הרגל שלה הייתה מתחת לשלו. היא שיחקה בפלומה שעל החזה שלו, והסתכלה עליו באור מנורת השולחן הקטנה שהאירה את חדרו הצנוע בדירת השותפים. הוא תפס את ידה כי היא דגדגה אותו, והשאיר אותה בכף ידו. הוא סיפר לה על הרייב הגדול שעשו פעם, שהוא ידע על קיומו רק כי המארגנים נכנסו במקרה לפאב שבו עבד כברמן, האסטרונאוט, והזמינו אותו. הוא הגיע למסיבה, שיכור כבר, שהייתה בבניין ענק ונטוש. באותם ימים, ימי האינתיפאדה, היו הרבה בניינים כאלה במרכז העיר בירושלים. חבר הציע לו שורה. הוא לא עשה קוק כבר הרבה זמן וזה בלבל אותו לגמרי. הוא מצא את עצמו מטייל זמן רב במסדרונות חשוכים ולא בטוח לאן הוא הגיע. לבסוף הוא נכנס לחדר, שבו ישבה אישה בתחפושת של אחות על שולחן ניתוחים. הוא התיישב לידה והם החלו לדבר. מהר מאוד הם התחילו להתחרמן. זה התדרדר תוך שניות ליחסי מין. בזמן שהוא שכב איתה, הוא הרגיש מידי פעם אור חולף עליו, והיה נדמה לו שזה הסמים. אבל בעצם זה היה הזרקור של המסיבה שהאיר לתוך החדר, כי בחושך יער לא הבחין שהקיר הרביעי בחדר חסר, ושלמעשה החדר פתוח לתוך רחבת הריקודים. האישה ככל הנראה הייתה חלק מאיזה מיצג אמנותי. ואולי גם יחסי המין איתה. כל זה היה יכול להיות חלום מוזר, אלמלא אנשים בירושלים עדיין היו ניגשים אליו ושואלים אותו אם הוא הבחור שהזדיין מול כולם ברייב.
    "אני יודע שזה אולי לא נוח לך שאני מספר לך על זיונים אחרים," אמר, והוסיף, "אבל זה סיפור כזה טוב."
    "נכון."
    "וחוצמזה, את הסקס הכי טוב שהיה לי," אמר.
    "די נו," היא הכתה את החזה שלו.
    הוא התהפך עליה, וכמו תמיד תפס את ראשה ובהה עמוקות לתוך עיניה. אחר כך נגע עם לשונו בקצה סנטרה, והחל להעבירו לאט במורד צווארה, וגופה, מפטיר, "את כל כך מתוקה," עד שהגיע בין רגליה וצלל לתוכה. היא התכווצה. כרגיל חיכתה כמה רגעים לפני שסילקה אותו משם.
    "אני מצטערת," אמרה.
    "את לא צריכה להתנצל. אני רק רוצה שתגמרי."
    היא רצתה להסביר לו למה זה מוזר לה. הידיעה שהוא מצפה ממנה לגמור שמה עליה באותם הרגעים את אור הזרקורים. למעשה, זאת הציפיה שלו שהיא תגיע לאורגזמה, שמונעת אותה ממנה. המילים היו על שפת לשונה ולא נאמרו, הן נבלמו במעצור, משהו שהיה תקוע בניהם והיא לא הבינה ממש מהו.
אמש, היא שוב פעם הייתה צריכה להסביר את עצמה לחברתה מעין בדרכן לאסטונאוט. הן טיפסו במעלה רחוב בצלאל ובירידה של צומת של גן הסוס, היכן שיש מסדרון רוחות, כמעט לא הצליחו לחצות את הכביש מרוב התנגדות. "אני חושבת שזה לא טוב שתלכי לשם," אמרה מעין, "זה לא טוב שאת באה אליו ככה בזחילה. גברים לא אוהבים שאת מראה להם רגשות."
"אני לא מתחברת לקונספט הזה," אתי אמרה למעין, "כאילו, מה הקטע הזה שאסור להראות רגשות? מה זה הסירוס הזה?"
"גם אם את לא מתחברת לקונספט, זה לא אומר שהוא לא קורה במציאות." 
"אבל מעין, כמו שאנחנו חופשיות לעשות סטוצים, ככה זה צריך להיות גם עם הרגשות שלנו. אחרת מה הטעם. וחוצמזה, אני חושבת שאני באמת מאוהבת בו," אמרה אתי.
"אמרת לו את זה?"
אתי הציתה סיגריה במומחיות רבה כגד הרוח ותוך כדי הליכה. "נראה לי." אמרה, "אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. הייתי שיכורה."
"אז זה כבר אבוד," פסקה מעין, "לא נורא. עדיף לך בלעדיו. הוא חמוד, אבל, רואים שהוא חושב את עצמו."
"זה יותר מורכב מזה. יש לנו חיבור חזק," נאנחה אתי, משום מה היה נדמה לה שכבר ניהלה את השיחה הזאת עם מעין, "גם הוא חושב שיש לנו. הוא אמר לי שזה יקרה בנינו, אם לא עכשיו בדיוק, אז מתישהו. שזה מוכרח לקרות."
אתי הרגישה כל דבר שהיא תגיד עכשיו ישמע כמו כתב הגנה להרשעה ודאית. איך היא תצליח להסביר את כל הרגעים הקטנים והחומקים? כשהיא הייתה מתיישבת ליד הבאר, הפנים שלו היו נדלקים. וכשקמה ללכת, הוא היה שולח יד מעבר למסגרת העץ השטוחה, תופס את ידה ושואל אם תחזור מאוחר יותר. הוא נהנה מהויכוחים הדביליים שלהם על מה תום יורק אומר באיזה שיר, וכשהאסטרונאוט היה כמעט ריק בסוף הלילה השמיע את קיד איי ואמניסיאק שוב ושוב עד שתשתכנע, מניף את זרועותיו וצועק. הוא השתחווה בהסכמה כשאמרה ש"בית השינה" הוא ספר טוב יותר מ"מועדון האידיוטים". וכשהצביעה על הסטיקר שהדביק על דלת השירותים בדירתו, "כשהמצב חרא צריך להתפנות", והפטירה שהסטיקר הזה הוא הדבר הטוב היחיד ששלום עכשיו עשו בשנים האחרונות, הוא צחק בקול וראשו נזרק אחורה, והיא לא חשבה שאמרה משהו עד כדי כך מצחיק. בקיצור, היא הרגישה שהוא מחבב אותה.
"שום חיבור," פסקה מעין, "זה מנגנון רגשי של קרבה והתרחקות. הוא מתקרב אליך ואז פתאום מתרחק ומתקרר. זה הטריק הכי ישן בעולם. זה גורם לך לפתח צמא לתשומת לב ממנו, לחשוב שהוא הרבה יותר מדהים ממה שהוא, ואז את עסוקה בלחשוב עליו עשרים וארבע שעות ביממה, ולבוא לחפש אותו באסטרונאוט. אם הוא היה מתקשר אליך ויוצא איתך לדייטים כמו בנאדם, לא היה לך את הצמא הזה. ואז היית מגלה שהוא נמוך. וחושב את עצמו. את יודעת מה סבתא שלי תמיד אמרה על סבא שלי? 'בחרתי אותו כי הוא לא היה שוויצר. אני לא יכולה לסבול שוויצרים'."
"מעין, הוא לא היחיד שמתרחק. את יודעת שאני זאת שקמה בשבע בבוקר ומסתלקת מהדירה שלו לפני שהוא מתעורר."
"נכון, נכון," אמרה מעין, "למה באמת?"
"אני לא יודעת. כל פעם שאני מתעוררת בבוקר אצלו במיטה, ממש בבום, יש לי תחושה חזקה שהוא בעצם רוצה שאני אסתלק משם. כל פעם שזה קרה הוא עדיין ישן, אני סתם מלבישה עליו את התחושות האלה. אני מדמיינת שהוא לא באמת ישן, שהוא רק מעמיד פנים כי הוא לא רוצה לראות אותי בבוקר, ושהוא מקשיב לי בזמן שאני יוצאת מהמיטה, ומרוצה מזה. זה משונה. בפועל, הוא אף פעם לא אמר לי שהוא רוצה שאני אלך. להיפך, בפעם הראשונה ששכבנו וזה קרה, הוא שאל אותי אחר כך באסטרונאוט למה הלכתי, והתביישתי להגיד לו מה באמת עבר לי בראש. שיקרתי שהייתי חייבת ללכת מוקדם ולהיות איפשהו. אבל מאז, עשיתי את זה בכל פעם, והוא לא שאל יותר. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להישאר בדירה שלו כשאני מתעוררת. זה ממש קשה לי."  
"יש לך איזה אינסטינקט. איזו אינטואיציה. כשאת שיכורה את לא בשליטה ואת מגיעה למיטה שלו, אבל אחר כך את מתעשתת, וזה נוחת עליך."
"אולי זאת אינטואיציה," אמרה אתי, "ואולי אני פשוט כלבה."
    אותו הבוקר אתי שוב פעם התעוררה בבום. הפעם ממש היה נדמה לה ששמעה פיצוץ, וגם אזעקה של מכונית החלה לילל ברחוב. החדר נשטף באור החלקי שחדר מהתריס המקולקל של יער. הוא שכב על בטנו, פניו לכיוונה, קפוא. לא יתכן שהוא מצליח להמשיך לישון ככה, חשבה. 
הפעם היא מוכרחה להישאר. זה לא נורמלי המחשבות האלה. אבל כל הגוף שלה גירד וצעק.
    היא התלבשה, ואמרה לעצמה, שרק תצא כדי ללכת לשתות כוס מים ולהשתין. בשירותים שוב התחרטה שבאה אליו עם שערות ברגליים. יאמר לזכותה שהזהירה אותו. "אבל לא גילחתי רגליים," והוא סילק את הערק-אשכוליות מידה ואמר, "כמה פעמים אמרתי לך כבר שממש לא אכפת לי." 
כשיצאה מהשירותים, עמדה מולה בחורה קטנה וחמודה. השותפה, הסתבר. הן החליפו שלום נבוך, ואתי חככה בדעתה אם ללכת לחדרו של יער או לצאת מן הדירה. "שמעת את הפיצוץ?" שאלה השותפה, בעוד היא נכנסת לשירותים. "כן, לא הייתי בטוחה אם רק דמיינתי," אמרה אתי. "את חושבת שזה היה פיגוע?" שאלה השותפה. "לא נראה לי," אמרה אתי, "היינו שומעים אמבולנסים. זה בטח היה בום על קולי." לא היה לה מושג מה זה בום-על-קולי, אבל זה המינוח שאמא שלה השתמשה לגבי כל רעשי הפיצוץ המבהילים שהתבררו להיות לא-פיגועים. 
השותפה הנהנה ונכנסה לשירותים, ואתי חמקה מן הדירה בצעדים מהירים. ברחוב הבוקר כבר היה בעיצומו. אוטובוסים טרטרו, מכוניות צפרו, אנשים בעלי מבט טרוד התקדמו לעבר מקום עבודתם כאילו שהם הולכים במעלה זרם או בתוך חול טובעני. שמש שקרנית סינוורה אותה. היא התיישבה בתחנת האוטובוס, והרגישה כאילו כולם ברחוב מביטים בה ויודעים שהבגדים שהיא לובשת הם מאתמול, ושהיא נכנעת שוב ושוב לבחור שלא אוהב אתה מספיק כדי להתקשר אליה למחרת. דמעות עלו בעיניה.
זקן נכנס לתחנה, אוחז בשקיות ניילון שבתוכן מה שנדמה כמו עשרים כיכרות לחם. אתי הצטופפה לפינת הספסל, אך הזקן, בניסיונות התמרון שלו להתישב ככה שתכולת השקיות לא תתפזר על המדרכה, היה קרוב למעוך אותה. היא קמה.
"שבי, שבי," הפציר הזקן, אבל היא הסתובבה ושבה על עקבותיה לדירה של יער.
היא דפקה על הדלת, ויער פתח לה, לובש רק תחתוני בוקסר, ומעשן.
"אתה ער," פסקה.
"כן," אמר.
לא היה לו את המבט המצועף שהיה לו, כשהוא שמח לראותה נכנסת לאסטרונאוט. אם כבר, היה לו את המבט המבולבל שהיה לו ברגעים שבהם תפסה אותו לא מוכן, טרוד בעבודה או בשיחה עם לקוחות אחרים.
"שכחתי משהו," אמרה, והוא הכניס אותה.
לצד שולחן המטבח ישבה השותפה מול שני ספלי קפה. אתי עברה אותה וצעדה ישר לחדר השינה. יער סגר את הדלת מאחוריהם ועמד מולה בידיים שלובות, הסיגריה עדיין מעלה עשן בין אצבעותיו.
    "למה אתה לא מתקשר אלי?" שאלה אותו במכה, ולמראה פליאתו הוסיפה, "אחרי שאנחנו שוכבים?"
    הוא שאף מהסיגריה ובנשיפה פלט, "אתי..."
    "כי אתה מתנהג כאילו שאתה מאוהב בי."
    "במקום מסויים אני מאוהב בך."
    "אז למה אנחנו לא ביחד?"
    "אמרתי לך," נאנח, בלי להביט בה, "אני לא פנוי לקשר עכשיו."
    "אמרת לי?"
    "כן, אתי, דיברנו על זה. כבר כמה פעמים. אני לא רוצה לפגוע בך."
    "תמיד כשאנחנו מדברים על זה אנחנו שיכורים."
    "אנחנו תמיד שיכורים נקודה," הוא מלמל.
    "אז בשביל מה אתה מתנהג כאילו שאתה מאוהב בי? למה צריך את זה? הייתי שוכבת איתך בכל מקרה. אתה יודע, זה מיותר ממש. זה כאילו שאתה צריך להיות מאוהב כדי לגמור. אבל אין לזה קשר אלי בכלל."
    הוא תפס בכתפיה והיא השפילה מבט.
    "את בכית?" שאל, "אל תבכי."
    הוא התכופף ונישק אותה מתחת לעין שמאל ואז מתחת לימין. אחר כך הידק את שפתיו ואמר, "מלוח." 

מיכל פיטובסקי היא סופרת. ספריה "אספלט" (כתר, 2012), "הקומונה" (אוגנדה, 2017), "דברים שקורים בשומקום" (טל מאי, 2019). זוכת מלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. סיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות.