© 2018 ZIPORHAREFESH

ילדים

גבי טרטקובסקי

"אתה רוצה לחכות לי באוטו?", שאלתי. אלון לא הביט בי. הוא תופף באצבעותיו על הכדור, כמי שעומד להגריל תשובה. הססן כמו אימא שלו, אני מצטער להודות. אבל הפעם שמחתי על כך. נשמתי עוד סדרת נשימות טובות, כאלו שלא מסמנות חוסר סבלנות. לא רציתי להלחיץ אותו. עדיין קיוויתי שיגיד "אני בא איתך". שיראה במו עיניו כמה אכפת לי ממנו. מה אני מסוגל לעשות למענו, ורק למענו. אולי הוא יתעשת וגם נגמור את זה מהר. כמו כל ילד, אלון עוד חישב במוחו האם משתלם לעשות את מה שאני רוצה ממנו. פניו העידו שהוא התלבט לעומק וחשש שהיענות מצדו תוביל לעוד ציפיות- גלויות או סמויות. ילדים מוצאים הנאה באכזבת ההורים רק בגילאים מאוחרים יותר. לשמחתי הרבה, אנחנו עוד לא שם. יש כדורגל. רק כדורגל. כדור רגיל, עם עשרים משולשים תפורים עליו, שאני יודע שיכול לעזור לאלון להשיג הרבה ממה שאין לו. חשבתי שגם המאמן רואה ומבין. בכל זאת, מישהו שתחת חסותו מתרוצצים עשרות ילדים בשנה. אולי הוא רואה מאות, מזיעים וצווחים במגרשים ברחבי הארץ; מסמנים להורים או מחפשים אותם במבטם לאחר מהלך מוצלח. עכשיו אני מחפש את אלון והוא, הממזר, הסיט את מבטו ימינה.
"אני יוצא", התרעתי. 


"צא", הוא ענה ואף סימן "קדימה" בראשו, כמו קשר שעומד למסור להתקפה. אולי זה לא אבוד.
יצאתי והתקדמתי לעבר מגרש האימונים. לא תכננתי מראש מה אגיד. חשבתי רק על המערך: שיחה אסרטיבית, קצרה שבה נחדד, נלבן ואולי נלחץ יד ונתבדח. הכל תלוי במאמן, בעצם.

 

חלפתי ליד שלטי הקבוצה ונעצרתי ליד הברזלים. ראיתי את המאמן שולח כמה ילדים לשתות ולאסוף כדורים. נזהרתי תחילה בצעדיי. פנס תאורה אחד נשרף והחושך החל להתפשט לאורך הדשא. כשהחלטתי בכל זאת להזדרז, כמעט שהחלקתי. הדופק וחוסר הנחת רק עלו והעצימו. המאמן, חבוש כובע מצחייה, שיחק עם המשרוקית ונופף אותה בצדי גופו. זה מאמן או מציל בבריכה? גאוותן כמו שריף שרוכב על חמורים. הוא הביט רגע לשמיים, לראות אם יצא הירח. כשהחזיר את מבטו ארצה, כבר עמדתי מולו.


"שלום, אני אבא של אלון"


"נעים מאוד, אבא של אלון"


"תגיד לי..."- האם יכולתי לשאול אותו אחרת? לא הצלחתי להתאפק. יש לי ילד עצוב באוטו שכבר לא מביט בעצמו במראה, עונה רק במילה אחת, לא משוויץ יותר עם הכדור לסבא- 
"בשביל מה אני משלם 2,000 שקל?!"


"סליחה?"


"מה אתם עושים עם הכסף? זורקים לילדים מדים בזיל הזול ולא נותנים להם לשחק?"
"אני לא קובע את המחירים אבל הבגדים טובים. הכל על רמה. הפנס הזה נשרף רק עכשיו, אני מבטיח לך. ואם יש לך עוד טענות, אז לא כרגע ולא מולי כי אני פה באמצע..."
"אתה המאמן של אלון בילדים ג', נכון?"


"כן"


"אז זה רק מולך. תגיד לי, למה אני צריך לקבל חזרה הביתה ילד עם דמעות? זה על מצפונך!"
"אני מאוד מצטער לשמוע אבל...", המאמן החל להאט את דיבורו. זה שיגע אותי.
"הוא ילד טוב. תן לו לשחק. שתף אותו. אל תעשה אותו מסי. תאמין לי שאני יודע עם מי יש לי עסק, אבל קצת... לתת... שירגיש חלק. זה ילד"


"כולם פה ילדים טובים ולכולם מגיע לשחק. גם לאלון. אני לא מתווכח איתך. אני מבין אותך. עכשיו, תבין אותי" – המאמן עצר לבדוק האם אני איתו. עוד פאוזה אחת כזאת והוא יחטוף, נשבעתי. הוא התקדם לעבר המשרדים ואני המשכתי לצידו, שלוב זרועות. 
"יש פה 25 ילדים. רמות שונות, אותה קבוצה. זה בלתי אפשרי להקדיש לכל ילד את כל הזמן שלך ואפילו חלק מהזמן בצורה שווה. אני כמו מורה בכיתה, רק עם כדור. ואל תחשוב שזו משרוקית קסם, כן?

"
המאמן סימן לילדים שנותרו להתחיל בעוד כמה סיבובי ריצה במגרש. חלק התבכיינו, חלק ביצעו מיד וכמה מהם הפסיקו כשהתרחקנו. המשכנו ללכת והגענו לפתח המתחם, סמוך למגרש החנייה. הוא הניח את ידו על גבי, התרומם מעט והציץ לרכב שלנו מרחוק.


"אלון הוא קסם של ילד. אני רואה את זה ואני רוצה הכי טוב בשבילו, בדיוק כמוך. גם אני אבא. אני יודע איך זה. אבל מבחינת כדורגל? יש לו בעיית קואורדינציה...קלה. אולי גם משקל"


"משקל??"


"אני עכשיו מדבר אליך כאיש מקצוע ואומר לך גם כחבר...איך אמרת שקוראים לך?"


"כפיר"


"כפיר, אולי אתה יכול לבדוק אופציה של שיעורים פרטיים"


"למי יש כסף גם לשיעורים פרטיים? נראה לך??"


"בסדר, זו בסך הכל אופציה. או – לשחק איתו, לרוץ איתו. בעצמך. ביחד.

"
עיניי התכווצו ככל שהמשיך לתאר את פני הדברים.


"אתה מספר לי איך להיות אבא?! איך לגדל את הילד?!"


"לא, חס וחלילה. מה פתאום? אני רק אומר לך מה יכול לעזור לאלון. כשחקן. לא הכל אני יכול לעשות לבד כדי לקדם אותם לרמה שכולנו היינו רוצים לראות אותם. לאלון ולילדים אחרים לפעמים קשה להבין את זה. אבל אתה בטח מבין, נכון?

"
המאמן הנהן והושיט ללחוץ את ידי. הרגשתי כאילו כייס אותי ועכשיו עוד חותם בנשיקה.
"אני צריך לחזור. תבואו גם בשבוע הבא, כן? יש עוד הרבה זמן להתאמן בין לבין"

 

התיישבתי במושב הנהג וקיבלתי ציון.


"לא הרבצת לו"


"לא, אבא לא מרביץ"


"אני בקבוצה?"


"בטח, ואתה גם תשחק יותר. תתאמן, תשחק ותצליח"


אלון לא האמין לי וזרק את הכדור למושב האחורי.


הכדור קפץ ופגע בגב המושב שלי שרעד מעוצמת המכה.


"זה היה בכוונה?", שאלתי, "אני מקווה בשבילך שלא.

"
אלון משך בכתפיו וזעף. 


"אומרים סליחה, אלוני.

"
התנעתי את הרכב ויצאנו מהחניה. 


"סליחה", הוא אמר בקול סדוק. מתנצל על הכל.