© 2018 ZIPORHAREFESH

קטע מתוך ׳נסיונות׳

גיל ליברובסקי

בקצה השני של המטבח ישבו שלושה גברים שצחקו ודיברו בקול רם במבטא בריטי, וכשסיימה להכין את הקפה, התיישבה והשקיפה עליהם ממרחק בסקרנות ביישנית.
הם אכלו באגטים עם נקניקים וגבינות ושתו בירה, והיא ספרה תשע עשרה פחיות, כשלפחות חצי מהן היו ריקות ומעוכות. 
אחרי דקה או שתיים שבהן ישבה בשקט לבדה, המבט שלה הצטלב במקרה עם מבטו של אחד מהם. הוא חייך אליה, הרים את הפחית במחווה של "לחיים", ואמר בקול "Cheers".
לאה החזירה לו חיוך, אמרה גם היא "Cheers", והרימה כמוהו את הכוס שלה.
"לא!" הוא הזדעק. "מה זה?? קפה??"
היא חייכה, נבוכה. "כן..."
"לא טוב!"
הוא קם, ניגש אליה עם פחית בירה והושיט לה אותה.
אחר-כך חזר למקום שלו, התיישב, ואז אמר: "עכשיו Cheers!"
הם שתו, והוא הביט בה בחיוך סקרן, בוחן. כשסיימה ללגום, הוא נענע בראשו לשלילה, כאילו הוא לא מרוצה מכישורי השתייה שלה.
"מאיפה את שאת שותה ככה?" הוא שאל אותה.
"ישראל."
"הו! ישראל!" צעקו בהתלהבות השניים האחרים, והתחילו לשיר בקולי קולות "ישראל! ישראל!"
אחד מהם צעק: "אייל ברקוביץ'!"
לאה אמרה: "כן."
הם צחקו.
זה שהביא לה את הפחית שאל: "את לבד?"
"כן."
וזה שהזכיר את ברקוביץ' אמר: "כבר לא!"
וכולם צחקו, כולל לאה.
אחרי שתיקה קצרה, השלישי, זה שטרם דיבר עד כה, שאל: "אז ככה החלטת לעשות את הקמינו לבד?" 
"כן..."
"גם טוב!" הוא אמר, ולאה הנהנה בחיוך. היא רצתה להגיד משהו או לשאול משהו, אבל לא היה לה מה.


אחרי שתיקה נוספת, היא שאלה אותם מאיפה הם, וזה שהביא לה את הפחית אמר "זמביה!", ושוב הם צחקו, ולאה חשה אי-נוחות קלה, כפי שבדרך-כלל חשה בקרב אנשים משוחררים מדי. היא חיכתה בסבלנות שיסיימו לצחוק, וכשסיימו, שאלה אותם למה הם החליטו לעשות את הקמינו. זה שהביא לה את הפחית טפח לעצמו על הכרס ואמר "מה את חושבת?", ושוב הם צחקו.


אחר-כך השתררה שתיקה נוספת. זה שטפח לעצמו על הכרס פנה אל אחד האחרים, אבל הוא עשה את זה בקול חלש ולאה לא שמעה מה הוא אמר, ולכן הופתעה כשבבת-אחת שלושתם קמו, אמרו לה "בואן קמינו ישראל!" והלכו.


היא נשארה לשבת דקה ארוכה לבדה, בוהה בנקודה סתמית בשולחן, עד שקמה ועלתה גם-היא לחדר-השינה. היא הוציאה מהתיק שלה את "מנוחה נכונה", וקראה במיטה במשך קצת יותר משעה, עד שנהייתה רעבה ויצאה החוצה למכולת לקנות לעצמה מצרכים לארוחת הערב. כשחזרה לאלברגה ונכנסה למטבח, היא שמחה לגלות שאף-אחד מהקוריאנים לא נמצאים בו. לא היה לה חשק אליהם או אל אף-אחד אחר, והיא העדיפה לאכול בשקט לבד.

* * *

יום אחרי שקנתה כרטיס טיסה לברצלונה, לאה פנתה אל מירי ושאלה אותה אם היא יכולה לקשר בינה ובין החברה שלה שעשתה את הקמינו. מירי ענתה שבשמחה, ונתנה ללאה את הטלפון שלה. "קוראים לה נגה," אמרה, ולאה התקשרה אליה באותו ערב.


הן נפגשו כעבור שבוע בבית-קפה ברוטשילד. אחרי שהזמינו שתייה והחזירו למלצר את התפריטים, לאה הוציאה מהתיק שלה מחברת חומה ועט. כשנגה ראתה את זה היא חייכה. 
"אז... מה בעצם היית רוצה לדעת?" היא שאלה אותה. 


לאה ענתה שזה בדיוק העניין, שהיא לא בטוחה שהיא יודעת מה לשאול.
"כן... האמת שאני מבינה. אני בעצמי נעזרתי בחברה שלי לפני שטסתי."


כשאמרה את זה, לאה חייכה חיוך מאולץ, עקום. המילה "חברה" הכאיבה לה.
"טוב," אמרה נגה אחרי שתיקה קצרה, "אז ככה" – ולאה החלה לרשום. כמעט שלושה עמודים היא מילאה במידע על הקמינו, במושגים, בטיפים, בהמלצות. נגה תיארה לה את המסלול, הסבירה לה איפה ישנים, המליצה לה על נעלי הליכה מתאימות, על אלברגות, על מסעדות... אבל הסיבה שבגללה לאה נזכרה באותה פגישה כשישבה אחרי ארוחת הערב באלברגה של וויאמאיור דה מוחרדין וקראה לבדה, הייתה דווקא בגלל משהו שלא רשמה, הערת-אגב של נגה, שלאה הרגישה שמיותר לרשום: "כולם בקמינו נורא נחמדים וחברותיים".
"כולם", "בקמינו", "נורא", "נחמדים", "וחברותיים".

 

חמש מילים תמימות כשלעצמן, שכשנאמרו בין תה ירוק ומיץ רימונים העלו בלאה סומק קל של התרגשות ביישנית. אבל חודש וחצי מאוחר יותר – עוררו בה תחושות שונות לגמרי. 
 

כי אם זה באמת ככה, חשבה, ו-"כולם" באמת "נורא" "חברותיים", אז למה הם לא הזמינו אותה להצטרף אליהם? למה הם לא חברותיים אליה? מה יש בה, שאלה את עצמה, שאנשים לא רוצים להיות איתה?


השאלה הזאת גרמה לבטן שלה להתכווץ והחזירה אותה יותר מעשרים שנה אחורה, לערב שישי אחד כשהייתה חיילת. היא הלכה באבן-גבירול עם דורית, חברה מהיחידה, אחרי שראו סרט בסינמטק. הן היו בדרכן לבית-קפה בפרישמן, כשפתאום נתקלו במישהו ששירת איתן באותו בסיס. הוא אמר שלום לשתיהן, אבל דיבר בעיקר עם דורית, ואמר לה שהוא בדיוק בדרך למסיבה אצל חבר, והזמין אותן להצטרף.


לאה ודורית החליפו מבטים. דורית חייכה אל לאה ושאלה אותה "מה את אומרת?", אבל לאה החזירה לה מבט פחות נלהב.


"לא רוצה?"
"פחות. אבל אם את רוצה אז תלכי. באמת."
דורית הסתובבה אל אותו חבר ואמרה לו שילך ושהן אולי יצטרפו יותר מאוחר.
הוא הלך. 
כשהיה מספיק רחוק, דורית פנתה אל לאה ושאלה אותה למה לא.
"כי... לא נראה לי שאני אהנה שם..."
"נו, ומה כזה רע בלסבול?" 
לאה לא ענתה.
"סתם... למה שלא תיהני אבל?"
"לא יודעת... זה מה שבדרך-כלל קורה."
"אבל איתי יהיה לך כיף..."


לאה הסתכלה על דורית במבט שכמו אמר בלי מילים שזה לא נעים לה, ודורית הנהנה ואמרה "טוב, אז לא," והן המשיכו לָבּית-קפה כפי שתכננו. דורית חזרה לדבר על הסרט שראו כאילו השיחה מעולם לא נקטעה, אלא שדווקא לאה לא הייתה מרוכזת, והייתה עסוקה בלהתמודד עם תחושת האשמה שדבקה בה, על שרק בגללה דורית לא הולכת למסיבה שרצתה ללכת אליה. היא הרגישה שהיא חייבת להוציא את זה החוצה ולוודא שהכל באמת בסדר, ואחרי שדורית הזמינה לשתיהן קנקן של תה קינמון ועוגת בננה – זה מה שעשתה. דורית ענתה לה בכנות שהיא באמת רצתה ללכת למסיבה ההיא, אבל שהיא מעדיפה להיות בָּבית-קפה איתה מאשר להיות במסיבה בלעדיה. לאה כמעט בכתה מאושר כששמעה את זה. זה היה כל מה שקיוותה לשמוע. אלא שחודש אחרי אותו ערב שישי, היא גילתה במקרה שדורית הלכה למסיבה מבלי להזמין אותה, ואף-על-פי שהיא-עצמה הייתה האחראית הבלעדית לכך שדורית החליטה שלא להזמין אותה, היא בכל-זאת נעלבה מזה. כשנפגשו, היא דיברה איתה על זה, ונראה היה שגם הפעם הן מגיעות להבנה. אלא שאחרי אותה פגישה, דורית החלה לאט-לאט להתרחק ממנה, וכשחודשיים אחר-כך דורית עברה בסיס – החברוּת שלהן, באופן מעשי, הסתיימה.
 

לאה עוד ניסתה לשמר את הקשר הזה, נאבקה עליו, עשתה כל מה שיכלה. אבל אחרי חודשים שבהם רק היא התקשרה לדורית, ודורית פעם אחר פעם דחתה בתירוץ כזה או אחר כל ניסיון שלה להיפגש, לאה הרימה ידיים. ומה שנשאר לה מאותו ערב בָּבית-קפה, זה זיכרון שבהתחלה אמנם סימל עבורה את כל מה שטוב ויפה במערכת-יחסים בריאה, כזאת שמבוססת על אמפתיה ואהבה ורגישות והדדיות, אבל אחר-כך, הפך דווקא לָסמל של הארעיוּת והשבריריוּת שבהן, וחיזק את תחושת-הבטן שלה שמאז ומתמיד הייתה לה ושמאז ומתמיד ייסרה אותה, שכל אחד עלול בכל רגע לנטוש אותה, ושבסופו של דבר אי אפשר לבטוח באף-אחד באמת.